<h1>ספר התרומות שער ז' חלק ב'</h1>
<h2>דף טו:</h2>
וצריכין אנו לברר אם טוענו מנה מלוה והוא משיבו חמשים יש לך בידי משום פקדון, או שתבעו מנה מלוה ומנה פקדון והודה לו באחד מהם, אם יקרא מודה מקצת. והא מילתא איכא פלוגתא בין הראשונים, דאיכא מאן דאמר דהוה ליה כטענו חטים והודה לו בשעורים, שהוא פטור. וקא מייתו ראיה מההיא דקתני בבא מציעא פרק השואל [צ"ז ע"ב] זה אומר שאולה וזה אומר שכורה, ישבע ששכורה מתה ופטור. ושילינן בגמרא [צ"ח ע"ב] אמאי ישבע, מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו. ומתרצינן מאי ישבע דקתני, על ידי גלגול. אלמא דכל היכא דתרי גוני חיובי נינהו, דהא מלוה חייב באונסין ופקדון פטור, והוה ליה כשכורה ושאולה דלא מקריאן מודה מקצת. ואפילו תובע אותו מנה הלואה ומנה פקדון והוא מודה לו באחד מהן לא מיחייב כלל כדין שאר מודה מקצת. וכל שכן אם הוא תובע לו מלוה בלבד והוא משיב לו פקדון, דהוי כחטים והודה לו בשעורים שהוא פטור. גם יש להם ראיה אחרת מההיא דקתני בהמניח את הכד [ב"ק ל"ה ע"ב] היו מזיקין שנים אחד תם ואחד מועד, הניזק אומר מועד הזיק וחייב אתה לשלם כל הנזק של מאה דנרין שהיה שוה שור שלי. וזה אומר תם הזיק והוא חצי נזק, ואיני חייב לך אלא חמשים דינרין, המוציא מחבירו עליו הראיה. הא לא מיתי ראיה שקיל כדקאמר מזיק, והוא חצי נזק, ואמאי חטים ושעורים נינהו. ואוקימנא ראוי ליטול ואין לו. אלמא אע"ג דאיהו קא תבע ליה דמיחייב ליה על דרך היזק מועד וזה מודה שאין חייב לו מאותו צד אלא מצד נזק התם, לא מיקרי מודה מקצת, הכי נמי במלוה ופקדון נימא דתרי גוני נינהו ולא מקרי מודה מקצת. גם מביאים ראיה מההיא דקתני בכתובות פרק האשה שנתארמלה או נתגרשה [ט"ו ע"ב] היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך, אם יש עדים וכו'. וטעמא דאיכא עדים, הא ליכא עדים בעל מהימן ושקלא מיהא מנה ואינו נשבע, דמה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו קרינן ליה, ולפיכך פטור משבועת התורה. גם מביאים ראיה מההיא דקאמר בכתובות פרק אע"פ [נ"ד ע"ב] תנאי כתובה ככתובה דאמי, לפוגמת ולתובעת. פירוש, תבעה העיקר בלא תוספת, אבדה מזונותיה, מפני שתוספת חוב אחר הוא, ואע"פ ששניהם בשטר אחד חלוקין זה מזה. ומכאן יש ראיה שמלוה ופקדון והודה באחד מהן שאינו מודה מקצת [הוא], לפי שהן שתי טענות, ואנן מודה מקצת של טענה אחת אנו אומרים, אבל לא אמרינן מודה אחת משתי הטענות, ומלוה ופקדון שתי טענות נינהו, שאין חיובו של זה כחיובו של זה, שהמלוה אינו יכול להפטר ממנה אלא בפרעון או במחילה, ופקדון נפטר ממנו באונס. והנה העיקר והתוספת מפני שהן חלוקין במקצת דיניהן, שהרי יש מקומות שגובה תוספת ואינה גובה עיקר, כגון ממאנת וחברותיה [כתובות ק"א ע"א], ויש מקומות שגובה עיקר ואינה גובה תוספת, כגון מקום שאין כותבין כתובה, ומפני זה חשב אותם כשתי טענות, כל שכן מלוה ופקדון שנדון שהן שתי טענות חלוקות, שאין פטורו של זה דומה לפטורו של זה, והתורה אמרה כי הוא זה, עד שיודה מזה, אם מלוה מלוה, אם פקדון פקדון.
ואנו נראה לנו כמה שפסק ה"ר משה ז"ל [טוען פי"ג הי"ד] שאם טענו מלוה והוא הודה חמשים משום פקדון או משום נזק וכיוצא בו, שהוא מודה מקצת וישבע, שהרי טענו שהוא חייב לו מאה והוא הודה שהוא חייב חמשים, ומה לי אם נתחייב לו משום הלואה או משום נזק. והעיד שכן הורו רבותיו, ולזה דעתו נוטה. וכל הראיות שכתבנו למעלה לדעת הפוטר נוכל לדחותן, דלא קשו לן מידי. דההיא דהשואל שהקשה בגמרא ואמאי מה שטענו לא הודה לו, לאו למימרא דכי האי גונא יקרא מה שטענו לא הודה לו, אלא בא לומר שאפילו לטענו חטים והודה לו בשעורים לא דמי, דהא לא מודה ליה ולא מידי, שהרי אומר שכורה היתה ומתה ופטור אני מהכל, והלכך אין כאן הודאה כלל, הא אם היה שם הודאה כלל, ממין הטענה קרינן ליה כענין זה. וכן פרשו המפרשים דבר זה. גם ההיא ראיה דבבא קמא דמועד ותם דין הוא דקרינן ליה מה שטענו לא הודה לו, שהרי תם אין משלם אלא מגופו ומועד משלם מעליה שבנכסיו, והלכך הוא תבעו מצד מועד ומכניס כל נכסיו בחוב אצלו, וזה אומר לו איני חייב לך כלום, לא אני ולא נכסי, דתם הזיק נכסיך והוא משתלם מגופו, ואין לך עלי כלום, ומשום הכי הוה ליה כטוענו חטים והודה לו בשעורים ופטור, אבל הלואה ופקדון לאו כי האי גונא הוא, דמכל מקום חיובא עליה רמיא ומודה מקצת קרינן ליה. גם ההיא דכתובות ליתה ראיה, דכי פטרינן ליה משבועת מודה מקצת לאו מטעמא דמה שטענו לא הודה לו, אלא מטעם המפורש בירושלמי [כתובות רפ"ב], דגרסינן התם, כולי עלמא ידעי דמנה אית לה. הלכך הוה ליה כאומר לחבירו מנה לי בידך, אין לך בידי כלום, שהוא פטור. גם הראיה שהביא מתוספת ועיקר, שקראו אותן שתי טענות, לאו משום שתי טענות נגעו בה אלא משום דאפילו יהו נחשבין כטענה אחת, הא איכא מאן דסבירא ליה דתובעת מקצת כתובתה אבדה מזונותיה, ולא דמי למוכרת מקצת כתובתה [כתובות צ"ז ע"ב] שלא אבדה מזונותיה, דאם כן דכי הדדי נינהו אדמפלגי במוכרת מקצת, לפלגי בתובעת וכ"ש מוכרת, אלא לאו שמע מינה דלאו כי הדדי נינהו.
ובתשובה לקמאי מי שתבעוהו מנה והודה חמשים, וכשבא לישבע שבועת התורה טען בפני ב"ד אביא מאה דנרין שתבע לי בעל דיני וישבע הוא היסת תחלה שמנה הלוני, ואני אין רצוני להשבע אלא אשלם, ומהסת לא יפטר, שבריא לי שלא כדין הוא תובע לי החמשים אחרים. וזה אומר לא אשבע עד שיפרעני מהם, ולטענתי יש להזקק תחלה, ואחר כך אם תובעני אשבע לו. שהדין עם הנתבע וכופין אותו לישבע הסת, ואין בזה משום אין נזקקין אלא לתובע תחלה [ב"ק מ"ו ע"ב], דהתם מיירי כשתובעו הנתבע לתובע בתביעה אחרת, אבל כאן חדא תביעה וחד דינא הוא, דהא קאמר דשלא כדין תובע הימנו החמשים. וזה אינו נראה, כי מאחר שהוא נפטר בשבועתו, אם לא רצה לישבע ודאי ישלם, שהרי התובע יאמר לו איני זז מדין תורה אלא השבע או תן לי. אך אם רצה להחרים סתם על מי שטוען עליו דבר שאינו כן, ונותן, ואחר שישלם ויתנם לידו אם רוצה להשביעו היסת ובא עליו בטענת בריא שנטל ממנו ממון שלא כדין, הרשות בידו, אבל קודם שימסרם בידו אין לו להשביעו כלל.
והיכא דתרי בעלי דינין תובעין זה לזה בתביעות הרבה, חטים ושעורים ומעות, ומודים זה לזה במקצת טענותיהם, זה הודה לו דינרין וכפר בשאר, וזה הודה לו במדת חטים וכפר לו בשאר, אי חשבינן להו מודה מקצת זה לזה, מי אמרינן כיון דלטענתיהו דכל חד וחד לא פש ליה גבי חבריה מאי דתבע ליה, מאי דאודי ליה לאו הודאה היא, או דילמא כיון דעל מאי דתבעיה אודי ליה מקצת ולא טען בבי דינא תפיסנא ליה במאי דתבענא ליה, אלא אמר הריני מזומן לפרוע לו, מודה מקצת הוא. ובזה נשאל הראב"ד ז"ל והשיב דמסתברא שהשני פטור משבועה חמורה אם הודאתו שוה כמה שהודה הראשון, דהוה ליה כהילך. אבל אם בהודאת השני יותר ממה שהודה הראשון, השני נמי חייב שבועה חמורה, מאחר שלא אמר בשעת ההודאה, זה שאני מודה לך שנשאר לך בידי איני מחזיק בו אלא מפני שיש לי בידך כך וכך, דכיון דבשעת הודאה הודה כדרך כל מודה מקצת, חייב שבועת התורה. ודומה לו מה שכתב הרב ר' יוסף הלוי זצ"ל [שבועות מ' ע"ב] בטוענו חטים וקדם והודה לו בשעורים, ואיכא למילף מדבריו דעיקר מודה מקצת אינה אלא בשעת הטענה. הילכך זה הדין ששאלתם מאחר שלא השיב לו איני חייב לך כלום שהרי יש בידך משלי חמשים דינרין, ונמצא שפרעת מן הכל, מאחר שלא השיב כן מודה מקצת הטענה הוא וחייב שבועה, ע"כ.
<h2>דף נד:</h2>
וצריכין אנו לברר אם טוענו מנה מלוה והוא משיבו חמשים יש לך בידי משום פקדון, או שתבעו מנה מלוה ומנה פקדון והודה לו באחד מהם, אם יקרא מודה מקצת. והא מילתא איכא פלוגתא בין הראשונים, דאיכא מאן דאמר דהוה ליה כטענו חטים והודה לו בשעורים, שהוא פטור. וקא מייתו ראיה מההיא דקתני בבא מציעא פרק השואל [צ"ז ע"ב] זה אומר שאולה וזה אומר שכורה, ישבע ששכורה מתה ופטור. ושילינן בגמרא [צ"ח ע"ב] אמאי ישבע, מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו. ומתרצינן מאי ישבע דקתני, על ידי גלגול. אלמא דכל היכא דתרי גוני חיובי נינהו, דהא מלוה חייב באונסין ופקדון פטור, והוה ליה כשכורה ושאולה דלא מקריאן מודה מקצת. ואפילו תובע אותו מנה הלואה ומנה פקדון והוא מודה לו באחד מהן לא מיחייב כלל כדין שאר מודה מקצת. וכל שכן אם הוא תובע לו מלוה בלבד והוא משיב לו פקדון, דהוי כחטים והודה לו בשעורים שהוא פטור. גם יש להם ראיה אחרת מההיא דקתני בהמניח את הכד [ב"ק ל"ה ע"ב] היו מזיקין שנים אחד תם ואחד מועד, הניזק אומר מועד הזיק וחייב אתה לשלם כל הנזק של מאה דנרין שהיה שוה שור שלי. וזה אומר תם הזיק והוא חצי נזק, ואיני חייב לך אלא חמשים דינרין, המוציא מחבירו עליו הראיה. הא לא מיתי ראיה שקיל כדקאמר מזיק, והוא חצי נזק, ואמאי חטים ושעורים נינהו. ואוקימנא ראוי ליטול ואין לו. אלמא אע"ג דאיהו קא תבע ליה דמיחייב ליה על דרך היזק מועד וזה מודה שאין חייב לו מאותו צד אלא מצד נזק התם, לא מיקרי מודה מקצת, הכי נמי במלוה ופקדון נימא דתרי גוני נינהו ולא מקרי מודה מקצת. גם מביאים ראיה מההיא דקתני בכתובות פרק האשה שנתארמלה או נתגרשה [ט"ו ע"ב] היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך, אם יש עדים וכו'. וטעמא דאיכא עדים, הא ליכא עדים בעל מהימן ושקלא מיהא מנה ואינו נשבע, דמה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו קרינן ליה, ולפיכך פטור משבועת התורה. גם מביאים ראיה מההיא דקאמר בכתובות פרק אע"פ [נ"ד ע"ב] תנאי כתובה ככתובה דאמי, לפוגמת ולתובעת. פירוש, תבעה העיקר בלא תוספת, אבדה מזונותיה, מפני שתוספת חוב אחר הוא, ואע"פ ששניהם בשטר אחד חלוקין זה מזה. ומכאן יש ראיה שמלוה ופקדון והודה באחד מהן שאינו מודה מקצת [הוא], לפי שהן שתי טענות, ואנן מודה מקצת של טענה אחת אנו אומרים, אבל לא אמרינן מודה אחת משתי הטענות, ומלוה ופקדון שתי טענות נינהו, שאין חיובו של זה כחיובו של זה, שהמלוה אינו יכול להפטר ממנה אלא בפרעון או במחילה, ופקדון נפטר ממנו באונס. והנה העיקר והתוספת מפני שהן חלוקין במקצת דיניהן, שהרי יש מקומות שגובה תוספת ואינה גובה עיקר, כגון ממאנת וחברותיה [כתובות ק"א ע"א], ויש מקומות שגובה עיקר ואינה גובה תוספת, כגון מקום שאין כותבין כתובה, ומפני זה חשב אותם כשתי טענות, כל שכן מלוה ופקדון שנדון שהן שתי טענות חלוקות, שאין פטורו של זה דומה לפטורו של זה, והתורה אמרה כי הוא זה, עד שיודה מזה, אם מלוה מלוה, אם פקדון פקדון.
ואנו נראה לנו כמה שפסק ה"ר משה ז"ל [טוען פי"ג הי"ד] שאם טענו מלוה והוא הודה חמשים משום פקדון או משום נזק וכיוצא בו, שהוא מודה מקצת וישבע, שהרי טענו שהוא חייב לו מאה והוא הודה שהוא חייב חמשים, ומה לי אם נתחייב לו משום הלואה או משום נזק. והעיד שכן הורו רבותיו, ולזה דעתו נוטה. וכל הראיות שכתבנו למעלה לדעת הפוטר נוכל לדחותן, דלא קשו לן מידי. דההיא דהשואל שהקשה בגמרא ואמאי מה שטענו לא הודה לו, לאו למימרא דכי האי גונא יקרא מה שטענו לא הודה לו, אלא בא לומר שאפילו לטענו חטים והודה לו בשעורים לא דמי, דהא לא מודה ליה ולא מידי, שהרי אומר שכורה היתה ומתה ופטור אני מהכל, והלכך אין כאן הודאה כלל, הא אם היה שם הודאה כלל, ממין הטענה קרינן ליה כענין זה. וכן פרשו המפרשים דבר זה. גם ההיא ראיה דבבא קמא דמועד ותם דין הוא דקרינן ליה מה שטענו לא הודה לו, שהרי תם אין משלם אלא מגופו ומועד משלם מעליה שבנכסיו, והלכך הוא תבעו מצד מועד ומכניס כל נכסיו בחוב אצלו, וזה אומר לו איני חייב לך כלום, לא אני ולא נכסי, דתם הזיק נכסיך והוא משתלם מגופו, ואין לך עלי כלום, ומשום הכי הוה ליה כטוענו חטים והודה לו בשעורים ופטור, אבל הלואה ופקדון לאו כי האי גונא הוא, דמכל מקום חיובא עליה רמיא ומודה מקצת קרינן ליה. גם ההיא דכתובות ליתה ראיה, דכי פטרינן ליה משבועת מודה מקצת לאו מטעמא דמה שטענו לא הודה לו, אלא מטעם המפורש בירושלמי [כתובות רפ"ב], דגרסינן התם, כולי עלמא ידעי דמנה אית לה. הלכך הוה ליה כאומר לחבירו מנה לי בידך, אין לך בידי כלום, שהוא פטור. גם הראיה שהביא מתוספת ועיקר, שקראו אותן שתי טענות, לאו משום שתי טענות נגעו בה אלא משום דאפילו יהו נחשבין כטענה אחת, הא איכא מאן דסבירא ליה דתובעת מקצת כתובתה אבדה מזונותיה, ולא דמי למוכרת מקצת כתובתה [כתובות צ"ז ע"ב] שלא אבדה מזונותיה, דאם כן דכי הדדי נינהו אדמפלגי במוכרת מקצת, לפלגי בתובעת וכ"ש מוכרת, אלא לאו שמע מינה דלאו כי הדדי נינהו.
ובתשובה לקמאי מי שתבעוהו מנה והודה חמשים, וכשבא לישבע שבועת התורה טען בפני ב"ד אביא מאה דנרין שתבע לי בעל דיני וישבע הוא היסת תחלה שמנה הלוני, ואני אין רצוני להשבע אלא אשלם, ומהסת לא יפטר, שבריא לי שלא כדין הוא תובע לי החמשים אחרים. וזה אומר לא אשבע עד שיפרעני מהם, ולטענתי יש להזקק תחלה, ואחר כך אם תובעני אשבע לו. שהדין עם הנתבע וכופין אותו לישבע הסת, ואין בזה משום אין נזקקין אלא לתובע תחלה [ב"ק מ"ו ע"ב], דהתם מיירי כשתובעו הנתבע לתובע בתביעה אחרת, אבל כאן חדא תביעה וחד דינא הוא, דהא קאמר דשלא כדין תובע הימנו החמשים. וזה אינו נראה, כי מאחר שהוא נפטר בשבועתו, אם לא רצה לישבע ודאי ישלם, שהרי התובע יאמר לו איני זז מדין תורה אלא השבע או תן לי. אך אם רצה להחרים סתם על מי שטוען עליו דבר שאינו כן, ונותן, ואחר שישלם ויתנם לידו אם רוצה להשביעו היסת ובא עליו בטענת בריא שנטל ממנו ממון שלא כדין, הרשות בידו, אבל קודם שימסרם בידו אין לו להשביעו כלל.
והיכא דתרי בעלי דינין תובעין זה לזה בתביעות הרבה, חטים ושעורים ומעות, ומודים זה לזה במקצת טענותיהם, זה הודה לו דינרין וכפר בשאר, וזה הודה לו במדת חטים וכפר לו בשאר, אי חשבינן להו מודה מקצת זה לזה, מי אמרינן כיון דלטענתיהו דכל חד וחד לא פש ליה גבי חבריה מאי דתבע ליה, מאי דאודי ליה לאו הודאה היא, או דילמא כיון דעל מאי דתבעיה אודי ליה מקצת ולא טען בבי דינא תפיסנא ליה במאי דתבענא ליה, אלא אמר הריני מזומן לפרוע לו, מודה מקצת הוא. ובזה נשאל הראב"ד ז"ל והשיב דמסתברא שהשני פטור משבועה חמורה אם הודאתו שוה כמה שהודה הראשון, דהוה ליה כהילך. אבל אם בהודאת השני יותר ממה שהודה הראשון, השני נמי חייב שבועה חמורה, מאחר שלא אמר בשעת ההודאה, זה שאני מודה לך שנשאר לך בידי איני מחזיק בו אלא מפני שיש לי בידך כך וכך, דכיון דבשעת הודאה הודה כדרך כל מודה מקצת, חייב שבועת התורה. ודומה לו מה שכתב הרב ר' יוסף הלוי זצ"ל [שבועות מ' ע"ב] בטוענו חטים וקדם והודה לו בשעורים, ואיכא למילף מדבריו דעיקר מודה מקצת אינה אלא בשעת הטענה. הילכך זה הדין ששאלתם מאחר שלא השיב לו איני חייב לך כלום שהרי יש בידך משלי חמשים דינרין, ונמצא שפרעת מן הכל, מאחר שלא השיב כן מודה מקצת הטענה הוא וחייב שבועה, ע"כ.
<h2>דף צז:</h2>
וצריכין אנו לברר אם טוענו מנה מלוה והוא משיבו חמשים יש לך בידי משום פקדון, או שתבעו מנה מלוה ומנה פקדון והודה לו באחד מהם, אם יקרא מודה מקצת. והא מילתא איכא פלוגתא בין הראשונים, דאיכא מאן דאמר דהוה ליה כטענו חטים והודה לו בשעורים, שהוא פטור. וקא מייתו ראיה מההיא דקתני בבא מציעא פרק השואל [צ"ז ע"ב] זה אומר שאולה וזה אומר שכורה, ישבע ששכורה מתה ופטור. ושילינן בגמרא [צ"ח ע"ב] אמאי ישבע, מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו. ומתרצינן מאי ישבע דקתני, על ידי גלגול. אלמא דכל היכא דתרי גוני חיובי נינהו, דהא מלוה חייב באונסין ופקדון פטור, והוה ליה כשכורה ושאולה דלא מקריאן מודה מקצת. ואפילו תובע אותו מנה הלואה ומנה פקדון והוא מודה לו באחד מהן לא מיחייב כלל כדין שאר מודה מקצת. וכל שכן אם הוא תובע לו מלוה בלבד והוא משיב לו פקדון, דהוי כחטים והודה לו בשעורים שהוא פטור. גם יש להם ראיה אחרת מההיא דקתני בהמניח את הכד [ב"ק ל"ה ע"ב] היו מזיקין שנים אחד תם ואחד מועד, הניזק אומר מועד הזיק וחייב אתה לשלם כל הנזק של מאה דנרין שהיה שוה שור שלי. וזה אומר תם הזיק והוא חצי נזק, ואיני חייב לך אלא חמשים דינרין, המוציא מחבירו עליו הראיה. הא לא מיתי ראיה שקיל כדקאמר מזיק, והוא חצי נזק, ואמאי חטים ושעורים נינהו. ואוקימנא ראוי ליטול ואין לו. אלמא אע"ג דאיהו קא תבע ליה דמיחייב ליה על דרך היזק מועד וזה מודה שאין חייב לו מאותו צד אלא מצד נזק התם, לא מיקרי מודה מקצת, הכי נמי במלוה ופקדון נימא דתרי גוני נינהו ולא מקרי מודה מקצת. גם מביאים ראיה מההיא דקתני בכתובות פרק האשה שנתארמלה או נתגרשה [ט"ו ע"ב] היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך, אם יש עדים וכו'. וטעמא דאיכא עדים, הא ליכא עדים בעל מהימן ושקלא מיהא מנה ואינו נשבע, דמה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו קרינן ליה, ולפיכך פטור משבועת התורה. גם מביאים ראיה מההיא דקאמר בכתובות פרק אע"פ [נ"ד ע"ב] תנאי כתובה ככתובה דאמי, לפוגמת ולתובעת. פירוש, תבעה העיקר בלא תוספת, אבדה מזונותיה, מפני שתוספת חוב אחר הוא, ואע"פ ששניהם בשטר אחד חלוקין זה מזה. ומכאן יש ראיה שמלוה ופקדון והודה באחד מהן שאינו מודה מקצת [הוא], לפי שהן שתי טענות, ואנן מודה מקצת של טענה אחת אנו אומרים, אבל לא אמרינן מודה אחת משתי הטענות, ומלוה ופקדון שתי טענות נינהו, שאין חיובו של זה כחיובו של זה, שהמלוה אינו יכול להפטר ממנה אלא בפרעון או במחילה, ופקדון נפטר ממנו באונס. והנה העיקר והתוספת מפני שהן חלוקין במקצת דיניהן, שהרי יש מקומות שגובה תוספת ואינה גובה עיקר, כגון ממאנת וחברותיה [כתובות ק"א ע"א], ויש מקומות שגובה עיקר ואינה גובה תוספת, כגון מקום שאין כותבין כתובה, ומפני זה חשב אותם כשתי טענות, כל שכן מלוה ופקדון שנדון שהן שתי טענות חלוקות, שאין פטורו של זה דומה לפטורו של זה, והתורה אמרה כי הוא זה, עד שיודה מזה, אם מלוה מלוה, אם פקדון פקדון.
ואנו נראה לנו כמה שפסק ה"ר משה ז"ל [טוען פי"ג הי"ד] שאם טענו מלוה והוא הודה חמשים משום פקדון או משום נזק וכיוצא בו, שהוא מודה מקצת וישבע, שהרי טענו שהוא חייב לו מאה והוא הודה שהוא חייב חמשים, ומה לי אם נתחייב לו משום הלואה או משום נזק. והעיד שכן הורו רבותיו, ולזה דעתו נוטה. וכל הראיות שכתבנו למעלה לדעת הפוטר נוכל לדחותן, דלא קשו לן מידי. דההיא דהשואל שהקשה בגמרא ואמאי מה שטענו לא הודה לו, לאו למימרא דכי האי גונא יקרא מה שטענו לא הודה לו, אלא בא לומר שאפילו לטענו חטים והודה לו בשעורים לא דמי, דהא לא מודה ליה ולא מידי, שהרי אומר שכורה היתה ומתה ופטור אני מהכל, והלכך אין כאן הודאה כלל, הא אם היה שם הודאה כלל, ממין הטענה קרינן ליה כענין זה. וכן פרשו המפרשים דבר זה. גם ההיא ראיה דבבא קמא דמועד ותם דין הוא דקרינן ליה מה שטענו לא הודה לו, שהרי תם אין משלם אלא מגופו ומועד משלם מעליה שבנכסיו, והלכך הוא תבעו מצד מועד ומכניס כל נכסיו בחוב אצלו, וזה אומר לו איני חייב לך כלום, לא אני ולא נכסי, דתם הזיק נכסיך והוא משתלם מגופו, ואין לך עלי כלום, ומשום הכי הוה ליה כטוענו חטים והודה לו בשעורים ופטור, אבל הלואה ופקדון לאו כי האי גונא הוא, דמכל מקום חיובא עליה רמיא ומודה מקצת קרינן ליה. גם ההיא דכתובות ליתה ראיה, דכי פטרינן ליה משבועת מודה מקצת לאו מטעמא דמה שטענו לא הודה לו, אלא מטעם המפורש בירושלמי [כתובות רפ"ב], דגרסינן התם, כולי עלמא ידעי דמנה אית לה. הלכך הוה ליה כאומר לחבירו מנה לי בידך, אין לך בידי כלום, שהוא פטור. גם הראיה שהביא מתוספת ועיקר, שקראו אותן שתי טענות, לאו משום שתי טענות נגעו בה אלא משום דאפילו יהו נחשבין כטענה אחת, הא איכא מאן דסבירא ליה דתובעת מקצת כתובתה אבדה מזונותיה, ולא דמי למוכרת מקצת כתובתה [כתובות צ"ז ע"ב] שלא אבדה מזונותיה, דאם כן דכי הדדי נינהו אדמפלגי במוכרת מקצת, לפלגי בתובעת וכ"ש מוכרת, אלא לאו שמע מינה דלאו כי הדדי נינהו.
ובתשובה לקמאי מי שתבעוהו מנה והודה חמשים, וכשבא לישבע שבועת התורה טען בפני ב"ד אביא מאה דנרין שתבע לי בעל דיני וישבע הוא היסת תחלה שמנה הלוני, ואני אין רצוני להשבע אלא אשלם, ומהסת לא יפטר, שבריא לי שלא כדין הוא תובע לי החמשים אחרים. וזה אומר לא אשבע עד שיפרעני מהם, ולטענתי יש להזקק תחלה, ואחר כך אם תובעני אשבע לו. שהדין עם הנתבע וכופין אותו לישבע הסת, ואין בזה משום אין נזקקין אלא לתובע תחלה [ב"ק מ"ו ע"ב], דהתם מיירי כשתובעו הנתבע לתובע בתביעה אחרת, אבל כאן חדא תביעה וחד דינא הוא, דהא קאמר דשלא כדין תובע הימנו החמשים. וזה אינו נראה, כי מאחר שהוא נפטר בשבועתו, אם לא רצה לישבע ודאי ישלם, שהרי התובע יאמר לו איני זז מדין תורה אלא השבע או תן לי. אך אם רצה להחרים סתם על מי שטוען עליו דבר שאינו כן, ונותן, ואחר שישלם ויתנם לידו אם רוצה להשביעו היסת ובא עליו בטענת בריא שנטל ממנו ממון שלא כדין, הרשות בידו, אבל קודם שימסרם בידו אין לו להשביעו כלל.
והיכא דתרי בעלי דינין תובעין זה לזה בתביעות הרבה, חטים ושעורים ומעות, ומודים זה לזה במקצת טענותיהם, זה הודה לו דינרין וכפר בשאר, וזה הודה לו במדת חטים וכפר לו בשאר, אי חשבינן להו מודה מקצת זה לזה, מי אמרינן כיון דלטענתיהו דכל חד וחד לא פש ליה גבי חבריה מאי דתבע ליה, מאי דאודי ליה לאו הודאה היא, או דילמא כיון דעל מאי דתבעיה אודי ליה מקצת ולא טען בבי דינא תפיסנא ליה במאי דתבענא ליה, אלא אמר הריני מזומן לפרוע לו, מודה מקצת הוא. ובזה נשאל הראב"ד ז"ל והשיב דמסתברא שהשני פטור משבועה חמורה אם הודאתו שוה כמה שהודה הראשון, דהוה ליה כהילך. אבל אם בהודאת השני יותר ממה שהודה הראשון, השני נמי חייב שבועה חמורה, מאחר שלא אמר בשעת ההודאה, זה שאני מודה לך שנשאר לך בידי איני מחזיק בו אלא מפני שיש לי בידך כך וכך, דכיון דבשעת הודאה הודה כדרך כל מודה מקצת, חייב שבועת התורה. ודומה לו מה שכתב הרב ר' יוסף הלוי זצ"ל [שבועות מ' ע"ב] בטוענו חטים וקדם והודה לו בשעורים, ואיכא למילף מדבריו דעיקר מודה מקצת אינה אלא בשעת הטענה. הילכך זה הדין ששאלתם מאחר שלא השיב לו איני חייב לך כלום שהרי יש בידך משלי חמשים דינרין, ונמצא שפרעת מן הכל, מאחר שלא השיב כן מודה מקצת הטענה הוא וחייב שבועה, ע"כ.
<h2>דף קא.</h2>
וצריכין אנו לברר אם טוענו מנה מלוה והוא משיבו חמשים יש לך בידי משום פקדון, או שתבעו מנה מלוה ומנה פקדון והודה לו באחד מהם, אם יקרא מודה מקצת. והא מילתא איכא פלוגתא בין הראשונים, דאיכא מאן דאמר דהוה ליה כטענו חטים והודה לו בשעורים, שהוא פטור. וקא מייתו ראיה מההיא דקתני בבא מציעא פרק השואל [צ"ז ע"ב] זה אומר שאולה וזה אומר שכורה, ישבע ששכורה מתה ופטור. ושילינן בגמרא [צ"ח ע"ב] אמאי ישבע, מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו. ומתרצינן מאי ישבע דקתני, על ידי גלגול. אלמא דכל היכא דתרי גוני חיובי נינהו, דהא מלוה חייב באונסין ופקדון פטור, והוה ליה כשכורה ושאולה דלא מקריאן מודה מקצת. ואפילו תובע אותו מנה הלואה ומנה פקדון והוא מודה לו באחד מהן לא מיחייב כלל כדין שאר מודה מקצת. וכל שכן אם הוא תובע לו מלוה בלבד והוא משיב לו פקדון, דהוי כחטים והודה לו בשעורים שהוא פטור. גם יש להם ראיה אחרת מההיא דקתני בהמניח את הכד [ב"ק ל"ה ע"ב] היו מזיקין שנים אחד תם ואחד מועד, הניזק אומר מועד הזיק וחייב אתה לשלם כל הנזק של מאה דנרין שהיה שוה שור שלי. וזה אומר תם הזיק והוא חצי נזק, ואיני חייב לך אלא חמשים דינרין, המוציא מחבירו עליו הראיה. הא לא מיתי ראיה שקיל כדקאמר מזיק, והוא חצי נזק, ואמאי חטים ושעורים נינהו. ואוקימנא ראוי ליטול ואין לו. אלמא אע"ג דאיהו קא תבע ליה דמיחייב ליה על דרך היזק מועד וזה מודה שאין חייב לו מאותו צד אלא מצד נזק התם, לא מיקרי מודה מקצת, הכי נמי במלוה ופקדון נימא דתרי גוני נינהו ולא מקרי מודה מקצת. גם מביאים ראיה מההיא דקתני בכתובות פרק האשה שנתארמלה או נתגרשה [ט"ו ע"ב] היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך, אם יש עדים וכו'. וטעמא דאיכא עדים, הא ליכא עדים בעל מהימן ושקלא מיהא מנה ואינו נשבע, דמה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו קרינן ליה, ולפיכך פטור משבועת התורה. גם מביאים ראיה מההיא דקאמר בכתובות פרק אע"פ [נ"ד ע"ב] תנאי כתובה ככתובה דאמי, לפוגמת ולתובעת. פירוש, תבעה העיקר בלא תוספת, אבדה מזונותיה, מפני שתוספת חוב אחר הוא, ואע"פ ששניהם בשטר אחד חלוקין זה מזה. ומכאן יש ראיה שמלוה ופקדון והודה באחד מהן שאינו מודה מקצת [הוא], לפי שהן שתי טענות, ואנן מודה מקצת של טענה אחת אנו אומרים, אבל לא אמרינן מודה אחת משתי הטענות, ומלוה ופקדון שתי טענות נינהו, שאין חיובו של זה כחיובו של זה, שהמלוה אינו יכול להפטר ממנה אלא בפרעון או במחילה, ופקדון נפטר ממנו באונס. והנה העיקר והתוספת מפני שהן חלוקין במקצת דיניהן, שהרי יש מקומות שגובה תוספת ואינה גובה עיקר, כגון ממאנת וחברותיה [כתובות ק"א ע"א], ויש מקומות שגובה עיקר ואינה גובה תוספת, כגון מקום שאין כותבין כתובה, ומפני זה חשב אותם כשתי טענות, כל שכן מלוה ופקדון שנדון שהן שתי טענות חלוקות, שאין פטורו של זה דומה לפטורו של זה, והתורה אמרה כי הוא זה, עד שיודה מזה, אם מלוה מלוה, אם פקדון פקדון.
ואנו נראה לנו כמה שפסק ה"ר משה ז"ל [טוען פי"ג הי"ד] שאם טענו מלוה והוא הודה חמשים משום פקדון או משום נזק וכיוצא בו, שהוא מודה מקצת וישבע, שהרי טענו שהוא חייב לו מאה והוא הודה שהוא חייב חמשים, ומה לי אם נתחייב לו משום הלואה או משום נזק. והעיד שכן הורו רבותיו, ולזה דעתו נוטה. וכל הראיות שכתבנו למעלה לדעת הפוטר נוכל לדחותן, דלא קשו לן מידי. דההיא דהשואל שהקשה בגמרא ואמאי מה שטענו לא הודה לו, לאו למימרא דכי האי גונא יקרא מה שטענו לא הודה לו, אלא בא לומר שאפילו לטענו חטים והודה לו בשעורים לא דמי, דהא לא מודה ליה ולא מידי, שהרי אומר שכורה היתה ומתה ופטור אני מהכל, והלכך אין כאן הודאה כלל, הא אם היה שם הודאה כלל, ממין הטענה קרינן ליה כענין זה. וכן פרשו המפרשים דבר זה. גם ההיא ראיה דבבא קמא דמועד ותם דין הוא דקרינן ליה מה שטענו לא הודה לו, שהרי תם אין משלם אלא מגופו ומועד משלם מעליה שבנכסיו, והלכך הוא תבעו מצד מועד ומכניס כל נכסיו בחוב אצלו, וזה אומר לו איני חייב לך כלום, לא אני ולא נכסי, דתם הזיק נכסיך והוא משתלם מגופו, ואין לך עלי כלום, ומשום הכי הוה ליה כטוענו חטים והודה לו בשעורים ופטור, אבל הלואה ופקדון לאו כי האי גונא הוא, דמכל מקום חיובא עליה רמיא ומודה מקצת קרינן ליה. גם ההיא דכתובות ליתה ראיה, דכי פטרינן ליה משבועת מודה מקצת לאו מטעמא דמה שטענו לא הודה לו, אלא מטעם המפורש בירושלמי [כתובות רפ"ב], דגרסינן התם, כולי עלמא ידעי דמנה אית לה. הלכך הוה ליה כאומר לחבירו מנה לי בידך, אין לך בידי כלום, שהוא פטור. גם הראיה שהביא מתוספת ועיקר, שקראו אותן שתי טענות, לאו משום שתי טענות נגעו בה אלא משום דאפילו יהו נחשבין כטענה אחת, הא איכא מאן דסבירא ליה דתובעת מקצת כתובתה אבדה מזונותיה, ולא דמי למוכרת מקצת כתובתה [כתובות צ"ז ע"ב] שלא אבדה מזונותיה, דאם כן דכי הדדי נינהו אדמפלגי במוכרת מקצת, לפלגי בתובעת וכ"ש מוכרת, אלא לאו שמע מינה דלאו כי הדדי נינהו.
ובתשובה לקמאי מי שתבעוהו מנה והודה חמשים, וכשבא לישבע שבועת התורה טען בפני ב"ד אביא מאה דנרין שתבע לי בעל דיני וישבע הוא היסת תחלה שמנה הלוני, ואני אין רצוני להשבע אלא אשלם, ומהסת לא יפטר, שבריא לי שלא כדין הוא תובע לי החמשים אחרים. וזה אומר לא אשבע עד שיפרעני מהם, ולטענתי יש להזקק תחלה, ואחר כך אם תובעני אשבע לו. שהדין עם הנתבע וכופין אותו לישבע הסת, ואין בזה משום אין נזקקין אלא לתובע תחלה [ב"ק מ"ו ע"ב], דהתם מיירי כשתובעו הנתבע לתובע בתביעה אחרת, אבל כאן חדא תביעה וחד דינא הוא, דהא קאמר דשלא כדין תובע הימנו החמשים. וזה אינו נראה, כי מאחר שהוא נפטר בשבועתו, אם לא רצה לישבע ודאי ישלם, שהרי התובע יאמר לו איני זז מדין תורה אלא השבע או תן לי. אך אם רצה להחרים סתם על מי שטוען עליו דבר שאינו כן, ונותן, ואחר שישלם ויתנם לידו אם רוצה להשביעו היסת ובא עליו בטענת בריא שנטל ממנו ממון שלא כדין, הרשות בידו, אבל קודם שימסרם בידו אין לו להשביעו כלל.
והיכא דתרי בעלי דינין תובעין זה לזה בתביעות הרבה, חטים ושעורים ומעות, ומודים זה לזה במקצת טענותיהם, זה הודה לו דינרין וכפר בשאר, וזה הודה לו במדת חטים וכפר לו בשאר, אי חשבינן להו מודה מקצת זה לזה, מי אמרינן כיון דלטענתיהו דכל חד וחד לא פש ליה גבי חבריה מאי דתבע ליה, מאי דאודי ליה לאו הודאה היא, או דילמא כיון דעל מאי דתבעיה אודי ליה מקצת ולא טען בבי דינא תפיסנא ליה במאי דתבענא ליה, אלא אמר הריני מזומן לפרוע לו, מודה מקצת הוא. ובזה נשאל הראב"ד ז"ל והשיב דמסתברא שהשני פטור משבועה חמורה אם הודאתו שוה כמה שהודה הראשון, דהוה ליה כהילך. אבל אם בהודאת השני יותר ממה שהודה הראשון, השני נמי חייב שבועה חמורה, מאחר שלא אמר בשעת ההודאה, זה שאני מודה לך שנשאר לך בידי איני מחזיק בו אלא מפני שיש לי בידך כך וכך, דכיון דבשעת הודאה הודה כדרך כל מודה מקצת, חייב שבועת התורה. ודומה לו מה שכתב הרב ר' יוסף הלוי זצ"ל [שבועות מ' ע"ב] בטוענו חטים וקדם והודה לו בשעורים, ואיכא למילף מדבריו דעיקר מודה מקצת אינה אלא בשעת הטענה. הילכך זה הדין ששאלתם מאחר שלא השיב לו איני חייב לך כלום שהרי יש בידך משלי חמשים דינרין, ונמצא שפרעת מן הכל, מאחר שלא השיב כן מודה מקצת הטענה הוא וחייב שבועה, ע"כ.
<h2>דף קח:</h2>
וכן הטוען את חבירו מלא עשר כדין של שמן הלויתיך או הפקדתיך, והלה משיבו הקנקנים יש לך בידי בלבד פטור, דשמן קא טעין ליה קנקנים לא טעין ליה. אבל אם אמר לו עשרה כדים מלאים שמן יש לי אצלך והלה הודה לו בקנקנים חייב, דמסתמא שמן וקנקנים בכלל טענה זו, והוי ממין הטענה וחייב. וכן אם אמר לו עשרה כדי שמן יש לי אצלך והלה הודה לו בקנקנים חייב, דיש בלשון תביעתו שמן וקנקנים ומודה מקצת הטענה נקרא וחייב, דקיימא לן כאדמון. כדגרסינן בכתובות פרק שני דייני גזירות [ק"ח ע"ב], דאמר רבא היכא דאמר ליה מלא עשרה כדי שמן יש לי בידך, שמן קא טעין ליה קנקנים לא טעין ליה. עשרה כדים מלאים שמן יש לי בידך, שמן וקנקנים קא טעין ליה, כי פליגי היכא דאמר ליה עשרה כדי שמן יש לי אצלך, אדמון סבר יש בלשון הזה לשון קנקנים ושמן והוה ליה כמודה מקצת הטענה וישבע. וכתב הרב ז"ל בהלכותיו דקיימא לן בהא כאדמון, דהלכה בהא כמותו בזה וכיוצא בו, וקא שאיל בגמ' כיוצא בו דאדמון [מאי היא], הא דאמרינן בשבועות [מ' ע"ב] טענו שור ושה וחמור והודה לו באחד מהן חייב. וכן הילכתא.
